לפחות בשלושה מקומות ב"אלדוראדו", הדיסק החדש של יהלי סובול ורע מוכיח, מדובר על חיפוש זהב. אמיתי, או כמשל. בינתיים, הם מצאו זה את זה וכמו שהדיסק נשמע - זה שווה זהב. סובול הוא משורר רוק מעניין, דוקר, מינימליסט, עם דרך ביטוי מרתקת ומבט ממזרי על העניינים. סובול עצמו מוצנע בתוך הטקסטים וכשהוא מופיע, זה כצופה במתרחש מהצד, גם כשהשיר מדבר לגמרי עליו.
סובול מגיש את השירים בהתעלמות מוחלטת מעיבוד הרקע. אני מכיר כמה נושכי מקלדות שקוראים לזה הגשה אדישה ופלגמטית. באוזן שלי זה יוצא רוק מעניין, שמזכיר את הרוקרים הגדולים מהסבנטיז. סובול באמת שומר על אווירה אדישה-משהו, נשאר כל הזמן באותו ווליום, במנעד מצומצם ובלי צבעים מיותרים. באותו זמן, רע מוכיח משתולל מאחורה עם כל מה שהאולפן העמיד לרשותו: גיטרות, דיסטורשן, שורות מוטרפות של כלי נשיפה, לטיפות או בעיטות מכלי מיתר, כל החבילה. את האוזן שלי השילוב הזה מענג.
מוכיח שהתחיל כאפרוח בקליפתו ב"מסע הבחירות" של מאיר אריאל, הפך למוזיקאי מוערך ובצדק. ממתופף הוא עבר לנגן בכל מה שמוציא צליל, ההפקות שלו מבריקות ואת העיבודים שהוא כותב לא יודעים ללמד בשום בית ספר. לא בכדי הוא מופיע כאן כשותף שווה אחריות וזכויות, למרות שסובול כתב, הלחין ושר את הכול. וסובול? הוא יהיה פעם לו ריד.
אהבתי מאוד.
"שלג", "מתקרבים לתל אביב", "אלדוראדו", "חייל להשכיר", "ילדה קטנה", "היא לא יפה", "נערות רמת גן", "ערפדים", "סורגים ממתכת", "אונייה טרופה", "סלסה", "תני לי עצה".
