הגבעטרון היא אם-טיפוס לכל חבורות הזמר באשר הן. מניסיון, ידוע לי היטב כמה קשה להגיע להרמוניות מושלמות כאלה. עם כל הוותק הזה, 60 שנה, הגבעטרון שרים כבר מהמותן. הכול נשמע אצלם קל לביצוע, מרגרינה.
המנגינה נמצאת בדרך כלל אצל הסופרניות וזו חטיבה שיודעת להחזיק שיר. כשהם שרים שירים מוכרים, ("קופסת צבעים", "אגדה יפנית"), אפשר לעבד את הקולות רחוק מלחן המקור ואצל הגבעטרון התוצאה מרתקת. ברוב השירים, יש להם אקורדיון שמח שמספק אווירה מצוינת.
כוחה של חבורת הגבעטרון הוא בשירת היחד. זוהי נבחרת קשוחה, נטולת כוכבים, שמשחקת כדור-זמר משובח ושובה אוזן. קטעי הסולו המזדמנים - לא מרשימים.
הנימה החסידית שהתגנבה לעיבוד של "חברים" (במקור - שייקה לוי) - ממש לא במקום.
נכון שאחד מעמודי התווך של הגבעטרון היא המסורת, אבל אחרי כל השנים האלה, מגיע לנו שלפחות אחד מהמוכרחונים ("בת 60", "ים השיבולים") יופיע כאן בעיבוד שונה וחדשני.
יפה, אבל לא נפלתי מכיסא.
"גבעה אחת", "בת שישים", "שבילי השנים", "סבא שלי", "קופסת הצבעים", "אגדה יפנית", "חברים", "לכל אדם יש שיר", "בנתיבי אבי", "ים השיבולים", "צימוקים ושקדים", מחרוזת תחילת הדרך, "ליל גליל".
