כל אחד אחר, שהיה מוציא דיסק אקוסטי (גיטרה וזהו), ספק עם היה זוכה להתייחסות מיוחדת. כשיובל בנאי עושה את זה - זה סיפור. יובל בנאי, מ"משינה", מרוקסן, ממפלצות התהילה, עם הקיר החשמלי של שלומי ברכה, בנסון וחודורוב, עם רעם התופים של המוהוק דיין - נשמע אחר לגמרי ב"מעבר להרים". בנאי משאיר הכול מאחור והולך לכפר, רק הוא וגיטרה, מתיישב בחצר של אלינור, עם הרוח הגלילית ועושה מזה מוזיקה.
התוצאה הראשונה של כל זה היא חזרתן של המנגינות. שיאי ההצלחה של "משינה" ישבו לרוב על המוזיקה של בנאי. מין ערבוב בנאלי של ארבעה-חמישה אקורדים די מונוטוניים ואיזה טוויסט מעניין באמצע. כל השאר היה סקסופונים ופירוטכניקה של אבנר חודורוב וגיטרה מיללת מכאב של שלומי ברכה. הבסיס עם המלודיה החצי-מלנכולית, עם החזרה המרובעת על אותו משפט מוזיקלי ואז חצי טון למעלה - זה היה תמיד של בנאי. גם הטקסטים היו עמוסי קלישאות, מחכים כמונו בעצבים להברקה התורנית.
כשלון הקאמבק הסלולרי של הלהקה, לפני כשנתיים, נעוץ בדיוק שם. זה נעלם. פתאום, בנאי התייבש. הקסם פג. קלישאות הרוק המתינו נואשות לשדרוג המובטח וכזה לא הגיע - נותרו קלישאות ותו לא.
בגליל, חזר לו הקסם לאצבעות. מדהים לשמוע את בנאי האורבני, התלאביבי כל כך, מתחבר לטבע, נותן לרוח ללטף לו את המוזה ולהוציא משם את "מעבר להרים". בנסיבות האלה, החיבור עם עמיר לב, מגפיים גליליות בעצמו, נשמע טבעי מתמיד. שני יוצרים באמצע הגליל, עם כל הנוף הזה מסביב, עצי הזית, ההרים, האוכלוסייה המעורבבת. איך הוא אומר ב"אלינור" המערבוני? "לפעמים החיים הם יפים, בלי להסביר, בלי דימויים".
המנגינות הליריות של בנאי חזרו לגיטרה, הפעם בבלדות-רוק שקטות. בגליל, אתה לא בועט. המילים התחילו לפכות כמו המעיין הישן של סג'רה, נקיות, צלולות, לא מסתירות את העוולות. אין עשן של אוטובוסים להסתיר את האיכר הישמעאלי, שנורה מהמחסום והחמור מחזיר אותו לכפר על העגלה. לגליל יש את ההשפעה הזאת שלו על אנשים. תשאלו את החברים מ"שבע", את מיקי ומיקה, את עמיר לב.
יובל בנאי מעולם לא הרשה לעצמו להיות כל כך אינטימי וחשוף. זה הוציא ממנו את המיטב.
"בחצר של אלינור", "הדממה", "מעבר להרים", "סג'רה", "ג'וליה", "לך אחרי הלב", "דברי הימים", "רחוק רחוק", "בשר ודם" ו"אם יש עוד אהבה".
מצורף דיסק בונוס עם "פונדה החמור", "זה לא חלום", "ג'וליה" (אינסטרומנטלי) וקילים של "בחצר של אלינור" ו"ג'וליה".
