דודי לוי היה פעם צלע חשובה ב"נוער שוליים", צלע שלא ממש ראו, בטח לא על יד מיקיאגי. אחרי שהתבגר מכל זה, יצא לוי מאחורי הקלעים עם אלבום סולו ראשון (עם "כל הזמן שבעולם", הבלתי נשכח) והחיבור לאהוד בנאי. בהמשך, הרים לוי את "פרויקט חנוך לוין", שעשה המון אמנות וכמעט שלא הורגש. ואז הגיע "החיים הם חלום" - עם "דוד", "מושיקו" ו"סוזי". כאן הייתה ההתחברות הראשונה עם מאיר גולדברג, מה שיימשך כקשר יוצרים עמוק.
עכשיו הוא בא עם "במקום לרוץ", שוב עם טקסטים שלא באים אליך, ככה פשוט, בשמיעה ראשונה. רגשות מורכבים, סיטואציות מוזרות, חומר שמכריח אותך לחשוב קצת. אני משייט בין שירי האלבום ומטיל עוגן, איך לא, ב"ארץ ניתזים", שכתב מאיר אריאל והלחינה אהובה עוזרי. שיר על ארץ קשה, על תחושת בלבול בין הפכים: "ארץ ניתזים כל כך רחוק בניה/ אל האפלה קלים גיצי האש/ ארץ קפיץ אדיר דורכת בבניה/ ארץ אין בררה, ארץ זה מה יש// ...איך הסתבכו לי טוב ורע, חיים ומוות/ אמת ושקר, ברכה וקללה, צדק ויושר...". גם אתם שמתם לב? הכול הפכים, גם צדק ויושר. אם שואלים אותי, ולמה שמישהו יעשה את זה, השיר הזה הוא שיר הנושא כאן.
לוי עושה מוזיקה ברמות שונות של זמינות. זה לא מפריע לו להגיש את כל השירים בתשוקה גדולה, ישר מהקרביים, ברעב-מיקרופון גדול. ההגשה האבסולוטית הזאת שלו לוקחת את הלב, הרבה לפני שהמוח מבין מה הוא שמע כאן.
מאיר גולדברג ממשיך להיות נוכח משמעותי ביצירה של דודי לוי. כאן הוא כתב אתו את "במקום לרוץ" ולבד את "ער וחי", "עיניי נעולות", "אין אפילו אחת" ו"לולו". כולם מצוינים. גם לוי עצמו כתב פה טקסטים, הבולט בהם - "מים".
כגיטריסט, לוקח דודי לוי את כל זה אל מחוזות הרוק, עם גיטרות בתפקידים הראשיים. בדרך כלל, אני לא נופל מהכיסא בעקבות ההפקה המוזיקלית של לואי להב. כאן, כך זה נשמע, הייתה זו בחירה טובה. הצליל של דודי לוי נשמע מעניין, סוחב אותך לשמוע שוב ושוב, לגלות כל פעם דברים חדשים בשיר.
.לא תנוחו על הדיסק הזה. הטקסטים מאתגרים וגם המוזיקה נעתרת רק בהאזנה שלישית ורביעית. לא הכול "דוד". בדרך כלל, היופי של דודי לוי מתגלה לאט. המאמץ שווה.
