עפר בשן - "עננה"
עפר בשן שר אייטיז. הצליל שלו מלא, עשיר, כמו בהפקות הגדולות של אז, כשמישהו טבע את הביטוי "גדול מהחיים". השירים שלו טובים בכמה דרגות, אבל הסגנון מזכיר קצת את ירדנה ארזי, בומבסטי וגולש. לבשן יש את הנטייה הזאת לגדול מעבר לחיים. הרבה מאוד עצב, המון דמעות, כאבים - הטקסטים מלאים בזה. לכבוד הדיסק הזה, בשן מוריד את כל התחבושות ועומד שם, עם הקול הנפלא שלו וכל הפצעים בחוץ - אפילו רק על זה: כבוד.
אבל יש פה הרבה מעבר לזה. בשן נכנס לקרביים של מערכות היחסים שלו, הופך הכול ומנסה לסדר את חייו מחדש. גם הפאזל הזה הוא אייטיז. אז, בשנות ה-80', אנשים פתחו. היום שרים את הדברים הכי אישיים כשהם כתובים הכי מנוכר שאפשר. אומרים, בטח, אבל במרומז. בשן, כאמור, פותח הכול, עם טונות של דרמה, נגיעות אופראיות והגשה מהבטן.
התחושה שעולה מהטקסטים היא שהאיש סבל כשכתב אותם. חסרה לו אהבה, הוא מחפש נואשות חום אנושי, רודף אחרי החיבוק. בצורה, בסגנון ובאיכות שבהם זה נכתב, אם בשן אכן היה קורה בשנות ה-80', היה עולה בהקשר הזה שמה של יונה וולך. הנה שני משפטים יפים שלו: "הזוגיות שתיחרב, היא רק בית כלא של הלב...", ("רחמים"). "לדמעות של פרידה ולחיבוק אוהב/ יש בדיוק אותו חום...", ("לוקח ת'זמן").
המוזיקה של בשן מלודית מאוד, תאטרלית, אופראית. אפשר להתחבר לזה בשניות ולתת לדרמה של בשן לחלחל לתוך העצמות. שורת החלילים במעבר של "לוקח ת'זמן" - יפהפייה. "האור יזרח גם בנפרד", הדואט עם מירי מסיקה - מצמרר.
מצוין.
